"'נאו' ("אני" בניב Huangyuan) תמיד יהיה התינוק של Huangyuan." המבטא הרמה האותנטי הזה מגיע מפיו של זקן אמריקאי, דיוויד באי. בליבו של הזקן, Huangyuan, צ'ינגהאי היא לא רק מקום מגוריו הקודם, אלא גם עיר הולדתו הרוחנית.
אדמת הואנגיואן זוכרת את הידידות הזו מעבר לאוקיינוס: במוזיאון ההיסטוריה של בית החולים המחוזי, מכונת ה-CT שעבד קשה כדי לגייס ולתרום עמדה בשקט; חרוזי הילדים שהופצו ברחובות ובסמטאות של העיר העתיקה עדיין מספרים את סיפורו של "תינוק הואנגיואן" הזה. אדם רגיל בצד השני של האוקיינוס שאינו עשיר מעביר חום להואנגיואן כבר עשרות שנים, מה שמאשר אמת פשוטה: הידידות בין מדינות טמונה בזיקה ההדדית בין האנשים, והזיקה ההדדית בין האנשים טמונה בתקשורת של לבבות.
בשנת 1908, אביו של דיוויד בו, בו לימיי, הגיע לסין. השתרש בהואנגיואן במשך כמעט 30 שנה, למד סינית וטיבטית, איבחן וטיפל במחלות עבור אנשים מכל הקבוצות האתניות ללא תשלום, פתח את ביתו והגן על תושבי הכפר במהלך המלחמה, וזכה באמונם של האנשים המקומיים מכל הקבוצות האתניות בכנותו. זרעי הידידות שזרעו אבותיו השתרשו בליבו של דיוויד בו. הוא בילה את נעוריו בהואנגיואן ועזב את חואנגיואן בגיל 18. מאז, הוא תמיד רואה בהואנגיואן את "עיר הולדתו היחידה". כאשר יש צורך בעיר הולדתו, הוא וקרוביו וחבריו תורמים ציוד רפואי. בליבו זה "לעשות את חובתו למען משפחתו".
אנחנו מכירים אחד את השני לא משנה כמה רחוק אנחנו, אבל אנחנו עדיין שכנים במרחק אלפי קילומטרים. האוקיינוס השקט מפריד בינינו לבין געגועים הביתה, אבל גם מפריד בין אנשים זה לזה ומחבר אותנו עם חברות. הסיפור של משפחתו של דיוויד באי הוא התגלמות חיה של חילופי אנשים ידידותיים בין סין וארצות הברית. חילופי אנשים הם הטפטוף שמקיים את היחסים הבילטרליים בין סין וארצות הברית. אנשים רגילים רבים כמו דיוויד באי הם שממשיכים לשדר כנות וידידות ברצון טוב ובהתמדה, ומניחים במשותף את היסוד העמוק ליחסי סין-ארה"ב.
כאשר ליבם של אנשים קרובים זה לזה, לא משנה כמה האוקיינוס עצום, לא משנה כמה רחוק המסע, הם לא יכולים לעצור את כוח ההבנה ההדדית והאהבה.